תגית: בלוג

למה גברים אונסים?

MR_Tinkertrain"למה גברים אונסים?" – ככה נקרא מאמר שקראתי לא מזמן באלכסון. אם אתה חושב שזו שאלה ריטורית, אז היא לא. מתברר שהשאלה לא פשוטה כלל וכל ניסיון לפשט אותה נחל כישלון חרוץ. אני לא אחזור על מה שכתוב במאמר, תקרא אותו בעצמך, אבל המאמר גרם לי לחשוב שאנחנו ממש לא אוהבים לדבר על אנסים ועל המניעים שלהם. לרובנו, רוב הזמן, ברור שאונס זה דבר רע ושאנסים צריכים ללכת לכלא. בזה מסתיימת ההתעסקות שלנו בנושא. למה לטרוח ולהעמיק בהסברים או בלנסות להבין, כשאפשר פשוט לדחוק את הנושא? הרי אנחנו משוכנעים בנורמטיביות שלנו ובכך שזה לא יקרה לנו. אני נזכר במאמר אחר שבו מתאר אב את ההתמודדות שלו עם בנו הפדופיל (מדובר בנער שלא מצליח לשלוט בנטיות המיניות שלו). המאמר, בעיני, הוא מעשה גבורה יוצאת דופן של אותו אב שמצליח לספר על מה שעובר עליו ועל משפחתו. רוב האנשים היו ממשיכים לדחוק ולהתכחש גם אם הכל היה הופך לגלוי.

אין מה לעשות, נושא האונס לא נוח לציבור. הרבה יותר נוח להתעסק בביבי, בטראמפ, בפוטין, בערבים המשמידים ארץ ישראל, במתנחלים ההורסים כל סיכוי לשלום, בביצה השמאלית שלי ובעוד דברים מנופחים מעבר לכל פרופורציה כאשר הרוע האמיתי בדמותם של אנסים, פושעים וארסים המתהלך בקרבנו. גם אצל המוזיקאים נושא האונס לא פופולרי וחבל שכך. כוחה של מוזיקה הוא אדיר ודווקא דרך שירים אפשר להביא את הנושא לשיח ולמודעות. כך עשו Evergrey בשיר הניפלא שלהם I_Should (השיר נורא קליט אז תזהר לא לזמזם אותו כי זה ישמע ממש מוזר בעיני הסובבים) וגם Ozzy בלהיט Mr_Tinkertrain, שמעביר צמרמורת בכל מי שמקשיב למילים שלו.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

מודעות פרסומת

פרק ב'.

Rushמעניין אותי לדעת מה הוא זמן חיים ממוצע של להקה? חודש? שנה? כמה מהן מגיעות עד לשלב של להופיע? כמה מתפרקות אחרי הופעה ראשונה כמו ב-The Commitments? מעניין אם יש מחקר כלשהו בנושא. מישהו אמר לי פעם שרק להקה אחת מתוך אלף מצליחה, אבל הוא לא הגדיר מה היא הצלחה. אולי לשרוד שנה זאת הצלחה? …או אולי להגיע ל-break-even במאזן הפיננסי? אפרופו מאזן הפיננסי, נראה לי שיש דרכים בטוחות יותר להתעשר מאשר להקים הרכב מוסיקלי. גם אם נסתכל על הלהקות שעברו את סף ההשרדות והפכו למפורסמות, התהילה שלהן היא בדרך כלל אופנה חולפת. רוב הלהקות לא מצליחות לשחזר את ההצלחה של האלבומים הראשונים שלהן ואחרי מספר שנים או מתפרקות או, יותר גרוע, מתחילות למחזר את החומרים. כנראה שזאת הסיבה להתרגשות שאני חש כשאחד ה-"דינוזאורים" מפליץ אלבום מצוין. כך, ב-2001, הפתיע Ozzy עם Down_To_Earth', ב-2005, זה היה Judas_Priest עם Angel_Of_Retribution וב-2007 Rush שהתעלו על עצמם והוציאו Snakes_And_Arrows. במקרה של Rush אני אפילו ארחיק לכת ואכתיר את האלבום הזה להכי טוב שלהם (אני מתנצל מפני כל חובבי Rush שבטח רוצים להרוג אותי עכשיו, אבל זאת דעתי ואתם יכולים לקפוץ לי). הלהקות האלה הוכיחו לי שהם לא אופנה חולפת אלא מוזיקאים מוכשרים בטירוף שיודעים להמציא את עצמם שוב ושוב.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

אני שונא אותכם.

anti-nowhere_league_fist_patchההכרות שלי עם PUNK התחילה בגיל מאוחר למדי. הכי PUNK ששמעתי עד גיל 35 היה Metallica וגם אותה לא שייכתי לז'אנר, אלא העדפתי לחשוב שהם להקת מטאל. זה בהחלט נכון לרוב האלבומים שלהם אבל האלבום הראשון הוא אלבום PUNK לכל דבר. בתחילת דרכם הם אפילו נתקלו במועדונים שסירבו לתת להם במה בטענה שהם לא מועדון PUNK. ה-PUNK נשאר במוזיקה של Metallica לאורך הרבה מאוד שנים ובשנת 1991 הם הקליטו קאוור לשיר So_What של להקה בריטית Anti_Nowhere_League. רצה הגורל ואני שמעתי את הביצוע הזה באיחור של 15 שנה, אבל ביום ששמעתי את השיר הזה, השתנה היחס שלי ל-PUNK ללא הכר. כנראה שהייתי חייב את Metallica שתגיש לי את המוזיקה הזאת לארוחה …וגם הייתי חייב להבין את המילים. האנגלית שלי לוקה בחסר ועד היום אני מתקשה לקלוט מילים של שירים תוך כדי שמיעה, אבל המילים בשיר זה לא דרשו ממני מאמץ מיוחד כדי להבין אותם. האמת שמילים הם העיקר במוזיקת PUNK. הסיגנון לא היה מתקיים כלל אילו המוזיקה, שמרגישה כמו איגרוף בפרצוף, לא היית מתחברת לטקסטים עוקצנים. ישנם לא מעט סיגנונות אחרים שיש להם שירי מחאה וניהיליזם, אבל ב-PUNK זה הכרחי, הרי הגישה לחיים – "כולכם יכולים למצוץ לי", זה מה שמגדיר את ה-PUNK באמת ולא הדפוס המוזיקלי.

בעשור האחרון אני שומע לא מעט PUNK ואפילו מרשה לעצמי לתרגם שירים אחדים לעברית. הנה תרגום חופשי וישראלי מאוד לשיר של אותה להקה בריטית – Anti_Nowhere_League שממנה הכל התחיל. השיר נקרא "אני שונא אותכם".

בא לי לברוח מהעיר וגם לדפוק ת'ראש בקיר
כי מסביבי מלא דפוקים שאת חיי ממרמרים
הם נוסעים במכוניות, קופים עם תשע נשמות
חותכים משמאל ומימין, מקללים, מצפצפים

אני שונא אותכם, שונא את פרצופכם
תיפול פצצה הלוואי, על השנואים עלי

עובד משמונה עד חמש ומסתפק במה שיש
אך אדונים עם מצח צר, ביצים קטנות ופתיל קצר
הם רק רוצים לסחוט זעה, לסחוט ממני וממך
הם מדברים על אהבה, הם אף פעם לא חוו אותה

אני שונא אותכם, שונא את פרצופכם
תיפול פצצה הלוואי, על השנואים עלי

אשכנזים ומזרחים וגם דתים וחילונים
מתעבים זה את זה, דופקים את מי שלא דומה
אם בא לך לשתול שנאה, בארץ קרקע פוריה
כי מגולן ועד ים סוף אומה מלאה באספסוף

אני שונא אותכם, שונא את פרצופכם
תיפול פצצה הלוואי, על השנואים עלי
מוות לערבים, מוות ליהודים
איזה כיף, איזה רון, בוא נפיל פצצת אטום

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

 

קניבליסימו.

SoulEnemaהיית אוכל בן אדם? אני מתכוון, אם זה היה חוקי? בוא נגיד שהחוק היה מתיר לאנשים למכור את חלקי גופם, כמו שהיום ישנם אנשים מוכרים את הכליות שלהם, זה לא חוקי כמובן, יהיו גם אנשים שימכרו את ידיהם ורגליהם לארוחת גורמה. אפשר אפילו ללכת יותר רחוק ולבקש מהמוכר לבוא לארוחה ולספר לסועדים את סיפור חייו. בכך הארוחה תקבל גם הקשר וגם בידור. רגע, גם אם זה היה חוקי, זה בטח לא מוסרי! נכון מאוד. רק שהמושג "מוסרי" לא מוגדר היטב. למשל, צימחוניים טוענים שלאכול בשר חיות זה לא מוסרי. כי החיות סובלות, כי הן נבונות יותר מהצמחים ועוד טענות רבות (את הפן הבריאותי אני משאיר בכוונה מחוץ לדיון). מה שיפה במוסר, זה שהוא משתנה מחברה לחברה ומאדם לאדם, כך שיהיו כאלה שיגידו שגם דגים וביצים מלאיי תבונה ויהיו כאלה שיאכלו כל דבר שזז חוץ מכלבים כי הם חיית מחמד. מה שעוד יפה במוסר זה שלמרות חוסר ההסכמה על מהו מוסר, כל אחד ישמח להטיף אותו לשכנו. ככל שהדעות של הקבוצה קיצוניות יוצר, כך היא מטיפה ביתר שאת.

אני כנראה קניבל, כי אם אכילת בני אנוש הייתה חוקית, המוסר לא היה עוצר בעדי. אני מציע לכל אלה שאומרים לי לא לאכול בשר, דגים ומוצרי חלב, תהיו בבקשה עקבים ותציעו את גופכם כאלטרנטיבה לקרנוורים שבינינו. כך נוכל גם להמנע מאכילת חיות מסכנות וגם נפתור בעית צפיפות אכלוסין. בינתיים, עד שזה יקרה, אני הולך להתענג על Canniballisimo של להקת Soul Enema שהיא, תחזיק חזק, להקה ישראילית!

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

זה חג זה?

69

הסתיים החג האזרחי היחידי שיש בארץ – יום העצמאות. מזה שנים אני מרגיש שאני לא מחובר לחג הזה. זה מתחיל ביום השואה, אני עומד בצפירה וחושב על האנשים שמצאו את מותם במלחמת העולם השניה. אני מרגיש עצב עמוק. עובר שבוע ואני שוב עומד, הפעם אני חושב על כל החיילים והאזרחים שנפלו למען מדינת ישראל, אבל בסוף הצפירה אני תופס את עצמי מחטט באף. עוברת פחות מיממה ואני שוב עומד, אבל הפעם אני לא חושב על כלום… כי נמאס, כי אני תקוע בפקק, כי עלי לקנות בשר, שתיה ופיתות. עוברות שעות ספורות והמוזיקה ברדיו משנה כיוון באופן חד משירים עצובים לשירי שמחה והמונים דוהריים מבתי קברות לבמות שבמרכז העיר. לא, לא באמת. אני לא מאמין שאנשים שאיבדו את יקריהם ו"בילו" את יום הזכרון בבית העלמין, הולכים למסיבות יום העצמאות. הם נשארים בבית, לבד או עם חבריהם, מנותקים מהחגיגות הפרועות והמנוכרות שמשתוללות בחוץ. עם זאת, רוב העם (וגם אני) לא הולך לטקסים ביום הזכרון, במקום זה, עם ישראל יוצא מידי חובה כשעומד בצפירה. אז יאלה בלגן! פטיש מתנפח, ספרי קצף וסטטיק ובן אל. מסביבי רבבות ילדים שרואים בחג הזה הזדמנות מצוינת להתנהג בברבריות והוריהם העסוקים בעיקר בלא לאבד את ילדיהם בתוך ההמון. אני עושה סיבוב וחוזר הביתה לישון. בבוקר למחרת אני קם כדי לבלות שלוש שעות בתוך האוטו בזחילה איטית לבסיס תל נוף ולבסוף מגלה ששלוש שעות בפקק זה לא מספיק בשביל להכנס ולראות את המטס. אני מסתובב ונוסע בחזרה הביתה, מעמיס מנגל ומבלה עוד שלוש שעות בחיפוש אחרי פיסת דשא פנויה שעליה אפשר לנפנף ולדחוף שישקבב לתוך הגרון. לבסוף אני חוזר הביתה עם כאבי בטן ומבטיח לעצמי ששנה הבאה אני לא יוצא מהבית.

אז מה יש לנו בחג הזה? הרבה עצב ושכול משולב עם המון שימחה ואוכל, אבל בעיקר יש בחג הזה מעט מאוד גאווה. לדעתי דווקא הגאווה הלאומית צריכה להיות התחושה המרכזית ביום העצמאות. קשה להסביר למה התחושה הזאת חסרה. אולי חסר מצעד צבאי, אולי תהלוכה של וטרנים, אולי שיחזור של קרבות וארועים היסטורים של הישוב היהודי, אולי טקסים חגיגים שלא מרוכזים רק בהנצחה של הנופלים. לא יודע, אבל אני לא מרגיש גאווה בחג הזה, נקודה.

אני שם אוזניות ומדליק "התקווה" בפול ווליום, אבל לא את ההמנון הלאומי שלנו. לא, כי גם ההמנון שלנו מלא בבכי ובתחושת גלות. במקום זה, אני שם את "התקווה" של דניאל זמיר שגורמת לי להרגיש גאווה שיש בארץ שלנו מוזיקאים כמוהו. הוא בחר לגור בארץ, למרות שהיה יכול לבנות לעצמו קריירה מפוארת בחו"ל. סוף סוף, קצת גאווה בחג הזה.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

חיל פושטקים.

pushtakim_logo-01_250כפי שהבטחתי לפני חודש, אני מפרסם כאן שיר נוסף של הלהקה שלי – "חיל פושטקים". ההופעות בקרוב. אתם מוזמנים להרשם לעמוד הפייסבוק של הלהקה ולעקוב אחרי העדכונים. https://www.facebook.com/helpushtakim

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

חג חרות.

YIDcore

חרות היא דבר מסובך. אנחנו חושבים את עצמנו לאנשים חופשיים, מתפארים בזכויותינו, אבל לא יכולים לתקוע נוד כשבחדר יש אנשים נוספים. יותר מזה, אנחנו מוותרים על הזכות הבסיסית של הגוף לשחרר גזים ולא מרגישים מקופחים.  זה פשוט נראה לנו… בסדר. אני לא מכיר אף אחד (חוץ ממני) שמוכן לצאת ולהפגין מול הכנסת עם שלטים כמו "חופש לנוד", "עדיף בחוץ מאשר בפנים" ו-"מתווה הגז בתחת שלי". הסיבה לכך היא כי החופש שלנו הוא לא דבר אבסולוטי, אלא הוא מוגדר ומושפע ע"י גורמים רבים. החל מחוקי המדינה, נורמות של חברה וקבוצות שונות שאנחנו משתייכים אליהן וכלה בפסיכוזות היומיומיות ששורצות לנו בראש. במילים אחרות חופש הוא מאוד אישי וסוביקטיבי.

לא משנה כמה חופש וחרות יש לנו, זה אף פעם לא מספיק. כי ככה אנחנו – אף פעם לא מספיק לנו. אז אולי בחג הזה נשנה קצת את הגישה ונסתפק במה שיש? אם יש לך בת זוג שאפשר להתרווח איתה על הספא מול הטלוויזיה, להניח את הראש על כתפה ולתקוע נוד – דיינו.  אני מצרף לפוסט זה שיר "דיינו" בעיבודה של Yidcore, להקה אוסטרלית שמבצעת שירים יהודים וישראליים בסגנון פאנק. הם היו שלוש פעמים בארץ ואם ראית אותם, אז אתה בר מזל כי הם אינם קיימים יותר.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן