תגית: ישראל

זה חג זה?

69

הסתיים החג האזרחי היחידי שיש בארץ – יום העצמאות. מזה שנים אני מרגיש שאני לא מחובר לחג הזה. זה מתחיל ביום השואה, אני עומד בצפירה וחושב על האנשים שמצאו את מותם במלחמת העולם השניה. אני מרגיש עצב עמוק. עובר שבוע ואני שוב עומד, הפעם אני חושב על כל החיילים והאזרחים שנפלו למען מדינת ישראל, אבל בסוף הצפירה אני תופס את עצמי מחטט באף. עוברת פחות מיממה ואני שוב עומד, אבל הפעם אני לא חושב על כלום… כי נמאס, כי אני תקוע בפקק, כי עלי לקנות בשר, שתיה ופיתות. עוברות שעות ספורות והמוזיקה ברדיו משנה כיוון באופן חד משירים עצובים לשירי שמחה והמונים דוהריים מבתי קברות לבמות שבמרכז העיר. לא, לא באמת. אני לא מאמין שאנשים שאיבדו את יקריהם ו"בילו" את יום הזכרון בבית העלמין, הולכים למסיבות יום העצמאות. הם נשארים בבית, לבד או עם חבריהם, מנותקים מהחגיגות הפרועות והמנוכרות שמשתוללות בחוץ. עם זאת, רוב העם (וגם אני) לא הולך לטקסים ביום הזכרון, במקום זה, עם ישראל יוצא מידי חובה כשעומד בצפירה. אז יאלה בלגן! פטיש מתנפח, ספרי קצף וסטטיק ובן אל. מסביבי רבבות ילדים שרואים בחג הזה הזדמנות מצוינת להתנהג בברבריות והוריהם העסוקים בעיקר בלא לאבד את ילדיהם בתוך ההמון. אני עושה סיבוב וחוזר הביתה לישון. בבוקר למחרת אני קם כדי לבלות שלוש שעות בתוך האוטו בזחילה איטית לבסיס תל נוף ולבסוף מגלה ששלוש שעות בפקק זה לא מספיק בשביל להכנס ולראות את המטס. אני מסתובב ונוסע בחזרה הביתה, מעמיס מנגל ומבלה עוד שלוש שעות בחיפוש אחרי פיסת דשא פנויה שעליה אפשר לנפנף ולדחוף שישקבב לתוך הגרון. לבסוף אני חוזר הביתה עם כאבי בטן ומבטיח לעצמי ששנה הבאה אני לא יוצא מהבית.

אז מה יש לנו בחג הזה? הרבה עצב ושכול משולב עם המון שימחה ואוכל, אבל בעיקר יש בחג הזה מעט מאוד גאווה. לדעתי דווקא הגאווה הלאומית צריכה להיות התחושה המרכזית ביום העצמאות. קשה להסביר למה התחושה הזאת חסרה. אולי חסר מצעד צבאי, אולי תהלוכה של וטרנים, אולי שיחזור של קרבות וארועים היסטורים של הישוב היהודי, אולי טקסים חגיגים שלא מרוכזים רק בהנצחה של הנופלים. לא יודע, אבל אני לא מרגיש גאווה בחג הזה, נקודה.

אני שם אוזניות ומדליק "התקווה" בפול ווליום, אבל לא את ההמנון הלאומי שלנו. לא, כי גם ההמנון שלנו מלא בבכי ובתחושת גלות. במקום זה, אני שם את "התקווה" של דניאל זמיר שגורמת לי להרגיש גאווה שיש בארץ שלנו מוזיקאים כמוהו. הוא בחר לגור בארץ, למרות שהיה יכול לבנות לעצמו קריירה מפוארת בחו"ל. סוף סוף, קצת גאווה בחג הזה.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

מודעות פרסומת

סינסתזיה.

zemuzikaze4_10_201אני לא צוחק איתך, באמת יש מילה כזאת. סינסתזיה – זה ערבוב חושים וזה קורה ל-4% מהאוכלוסיה. שמעתי סיפור על מישהי שרואה צבעים שונים כשהיא שומעת תווים שונים. תחשב על זה, אתה שומע מוזיקה ורואה ציורים פסיכודליים וזה עוד לפני שלקחת LSD!

גם אני חוויתי סינסתזיה, אבל לי זה קרה רק מספר קטן של פעמים. בפעם הראשונה זה קרה כששמעתי אלבום Master_Of_Reality של Black_Sabbath. פתאום האף שלי התמלא בריח מוזר שהזכיר לי את ריחו של חדר חנוק בעלית גג עם קורות עץ חשופים. שנים אחרי זה, אלבום אחר של Black_Sabbath גרם לי להריח חדר שבו ביליתי את נעורי. זה קרה כתריסר שנים אחרי שעזבתי את בית הורי והייתי ממש מופתע עד כמה הריח הזה שונה מהריחות החדשים שסובבים אותי… זה היה ריח של בית זר.

לא מזמן שוב קרה לי מקרה של סינסתזה. הקשבתי ל-"רופאה במערב" של הילה רוח ופתאום, באמצע האלבום, הרגשתי שאני מריח… אלכוהול. יותר מזה, התמלאתי תחושה שהולכת להיות מסיבה עם הרבה וודקה ומעט אוכל. לא יודע מה גרם לזה. אולי המוזיקה? אולי הקול המתוק של הילה? אולי הטקסטים שמעבירים בי תחושת שוטטות, כעס, וזריקת זין? בכל מקרה, ככל שהמשכתי להקשיב, כך התחזקה בי השכרות ולקראת השיר האחרון הייתי שיכור לגמרי. שיר הסיום "תל אביב" הפריח בי כוחות לעוד כוסית, כוסית שאחריה נופלים על הרצפה ונרדמים. הדיסק נגמר ואני הלכתי למטבח לחפש לי בירה במקרר. הדבר הטוב בחוויה הזאת היה שלא היה לי הנגאובר, הדבר הרע – ששתיתי לבד. תנסה גם אתה את האלבום, אולי תאהב אותו ואז נוכל לשתות ביחד.

נ"ב. הייתי בהופעה של הילה והתאכזבתי. בהופעה הלהקה נשמעה כמו להקת גראג' חסרת אופי. את הקול היפה של הילה בקושי שמעו ואי אפשר היה להבין מילה. לא נורא, תמיד יש לי אותה במחשב.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

הביצים שלו בסדר.

zemuzikaze4_10_201אומרים שאפשר למדוד את התפתחותה של מדינה על פי בחינת ההתיחסות שלה לאנשים עם מוגבלויות. אני, אומנם, לא מדינה אבל אם ככה היו מודדים את ההתפתחות שלי אז הייתי מקבל ציון נמוך במיוחד. כשאני פוגש נכה אני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי. להושיט לו עזרה? אבל הוא לא ממש ביקש… לפתוח בשיחה סתמית שלא ירגיש בודד? אבל אולי הוא לא רוצה לדבר איתי… להתעלם? אבל אז אני מפגין חוסר התחשבות… לבסוף, מרוב אי-נוחות, אני קופא והופך לפסל אנושי, כזה שלא זז גם אם זורקים לו מטבע.

ישראל היא כן מדינה ולאחרונה נוכחתי לדעת שהיא מפותחת למדי. לפני כחודש ביקרתי בבסיס צבאי וראיתי קבוצה של חיילים נכים. בעיני זה היה מראה מוזר ביותר כי בתודעה שלי צבא הוא מעוז של נעורים ובריאות (בהתעלם מאנשי הקבע כמובן) ופתאום זה… חיילים עם מוגבלויות… ידעתי שיש כאלה אבל לא פגשתי אותם קודם.

צה"ל מוביל את המדינה הזאת לאורך שנים בהרבה תחומים והיחס לנכים הוא אחד מהם. אני מנחש שהחיילים הנכים מרגישים הכי קרוב ללהיות אזרחים מין השורה בזמן השרות הצבאי שלהם כי, בוא נגיד את האמת, לחברה ישראלית יש עוד מה ללמוד על ההתיחסות לאנשים עם מוגבלויות. אולי מתישהו בעתיד נהיה מפותחים כמו שוודים שמסוגלים לצחוק מבדיחות של קומיקאי שסובל משיתוק מוחין. דרך אגב, הביצים שלו בסדר.

חוויה ישראלית.

zemuzikaze4_10_201

מה היא החוויה הישראלית שלך? לנגב חומוס? לשבת בחוף הים? לעמוד בהרמת הדגל? החוויה הישראלית שלי היא להכנס בבוקר לאוטו ולנסוע לעבודה. אני יוצא מהחניה, נוסע שני רמזורים ונתקע בפקק. משמאלי נהג שמחטט באף, מימיני נהג שצורח בטלפון (אני שומע אותו למרות החלונות הסגורים) ומאחורי אישה שלא טרחה אפילו לשטוף את הפנים בבוקר. בצומת חותך אותי נהג מונית. הוא פותח את החלון וצועק לי 'מטומטם'. נהגי המוניות שלנו הם עם מיוחד, נהגי המוניות שלנו הם גאווה ישראלית!
מהרמקולים של האוטו שלי מתבקע שיר רוק ישראלי שמילותיו אפשר לסכם ב"אני רוצה לשכב איתך, את לא נותנת, מה אני אעשה". אני ממליץ לזמר לאונן ומעביר תחנה. שם מסלסל זמר מזרחי את אותם מילים, אני שולח גם אותו לאונן ומעביר תחנה. עוד תחנה – עוד מאונן. מצעד המאוננים של ישראל. בתחנה הבאה זמר ידוע מדקלם משהו חשוב ועמוק כמו החלחלת שלי… עכשיו בא לי להאיץ למאתיים קמ"ש, לצרוח צרחה אדירה ולרסק את האוטו על עמוד חשמל, אבל… אני בפקק.
אני סוגר את הרדיו ומעלה פלייליסט בפלאפון. מספר לחיצות והאוטו מתמלא בצלילים שנוטעים בי תקווה. תקווה שישנה מציאות עם חוויה ישראלית אחרת. מציאות שבה אומנים לא מודדים את היצירות שלהם רק בכמות ההשמעות ברדיו. מציאות שבה זמרים לא מעתיקים ומשכפלים את הסינגלים כמו וירוסים במחשב. מציאות שבה משוררים כותבים שירים בד בבד עם מסר ושנינות. אני מאמין שהמציאות הזאת קיימת כשאני מקשיב לשיריו של ישי קיצ'לס. לישי יש מספר דיסקים אבל אני התחברתי דווקא ל-EP שנקרא "ווטאבר גבר – חלק א". כל שיר שבו שווה 1000 הקשבות לפחות.