תגית: מוזיקה

למה גברים אונסים?

MR_Tinkertrain"למה גברים אונסים?" – ככה נקרא מאמר שקראתי לא מזמן באלכסון. אם אתה חושב שזו שאלה ריטורית, אז היא לא. מתברר שהשאלה לא פשוטה כלל וכל ניסיון לפשט אותה נחל כישלון חרוץ. אני לא אחזור על מה שכתוב במאמר, תקרא אותו בעצמך, אבל המאמר גרם לי לחשוב שאנחנו ממש לא אוהבים לדבר על אנסים ועל המניעים שלהם. לרובנו, רוב הזמן, ברור שאונס זה דבר רע ושאנסים צריכים ללכת לכלא. בזה מסתיימת ההתעסקות שלנו בנושא. למה לטרוח ולהעמיק בהסברים או בלנסות להבין, כשאפשר פשוט לדחוק את הנושא? הרי אנחנו משוכנעים בנורמטיביות שלנו ובכך שזה לא יקרה לנו. אני נזכר במאמר אחר שבו מתאר אב את ההתמודדות שלו עם בנו הפדופיל (מדובר בנער שלא מצליח לשלוט בנטיות המיניות שלו). המאמר, בעיני, הוא מעשה גבורה יוצאת דופן של אותו אב שמצליח לספר על מה שעובר עליו ועל משפחתו. רוב האנשים היו ממשיכים לדחוק ולהתכחש גם אם הכל היה הופך לגלוי.

אין מה לעשות, נושא האונס לא נוח לציבור. הרבה יותר נוח להתעסק בביבי, בטראמפ, בפוטין, בערבים המשמידים ארץ ישראל, במתנחלים ההורסים כל סיכוי לשלום, בביצה השמאלית שלי ובעוד דברים מנופחים מעבר לכל פרופורציה כאשר הרוע האמיתי בדמותם של אנסים, פושעים וארסים המתהלך בקרבנו. גם אצל המוזיקאים נושא האונס לא פופולרי וחבל שכך. כוחה של מוזיקה הוא אדיר ודווקא דרך שירים אפשר להביא את הנושא לשיח ולמודעות. כך עשו Evergrey בשיר הניפלא שלהם I_Should (השיר נורא קליט אז תזהר לא לזמזם אותו כי זה ישמע ממש מוזר בעיני הסובבים) וגם Ozzy בלהיט Mr_Tinkertrain, שמעביר צמרמורת בכל מי שמקשיב למילים שלו.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

מודעות פרסומת

פרק ב'.

Rushמעניין אותי לדעת מה הוא זמן חיים ממוצע של להקה? חודש? שנה? כמה מהן מגיעות עד לשלב של להופיע? כמה מתפרקות אחרי הופעה ראשונה כמו ב-The Commitments? מעניין אם יש מחקר כלשהו בנושא. מישהו אמר לי פעם שרק להקה אחת מתוך אלף מצליחה, אבל הוא לא הגדיר מה היא הצלחה. אולי לשרוד שנה זאת הצלחה? …או אולי להגיע ל-break-even במאזן הפיננסי? אפרופו מאזן הפיננסי, נראה לי שיש דרכים בטוחות יותר להתעשר מאשר להקים הרכב מוסיקלי. גם אם נסתכל על הלהקות שעברו את סף ההשרדות והפכו למפורסמות, התהילה שלהן היא בדרך כלל אופנה חולפת. רוב הלהקות לא מצליחות לשחזר את ההצלחה של האלבומים הראשונים שלהן ואחרי מספר שנים או מתפרקות או, יותר גרוע, מתחילות למחזר את החומרים. כנראה שזאת הסיבה להתרגשות שאני חש כשאחד ה-"דינוזאורים" מפליץ אלבום מצוין. כך, ב-2001, הפתיע Ozzy עם Down_To_Earth', ב-2005, זה היה Judas_Priest עם Angel_Of_Retribution וב-2007 Rush שהתעלו על עצמם והוציאו Snakes_And_Arrows. במקרה של Rush אני אפילו ארחיק לכת ואכתיר את האלבום הזה להכי טוב שלהם (אני מתנצל מפני כל חובבי Rush שבטח רוצים להרוג אותי עכשיו, אבל זאת דעתי ואתם יכולים לקפוץ לי). הלהקות האלה הוכיחו לי שהם לא אופנה חולפת אלא מוזיקאים מוכשרים בטירוף שיודעים להמציא את עצמם שוב ושוב.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

קניבליסימו.

SoulEnemaהיית אוכל בן אדם? אני מתכוון, אם זה היה חוקי? בוא נגיד שהחוק היה מתיר לאנשים למכור את חלקי גופם, כמו שהיום ישנם אנשים מוכרים את הכליות שלהם, זה לא חוקי כמובן, יהיו גם אנשים שימכרו את ידיהם ורגליהם לארוחת גורמה. אפשר אפילו ללכת יותר רחוק ולבקש מהמוכר לבוא לארוחה ולספר לסועדים את סיפור חייו. בכך הארוחה תקבל גם הקשר וגם בידור. רגע, גם אם זה היה חוקי, זה בטח לא מוסרי! נכון מאוד. רק שהמושג "מוסרי" לא מוגדר היטב. למשל, צימחוניים טוענים שלאכול בשר חיות זה לא מוסרי. כי החיות סובלות, כי הן נבונות יותר מהצמחים ועוד טענות רבות (את הפן הבריאותי אני משאיר בכוונה מחוץ לדיון). מה שיפה במוסר, זה שהוא משתנה מחברה לחברה ומאדם לאדם, כך שיהיו כאלה שיגידו שגם דגים וביצים מלאיי תבונה ויהיו כאלה שיאכלו כל דבר שזז חוץ מכלבים כי הם חיית מחמד. מה שעוד יפה במוסר זה שלמרות חוסר ההסכמה על מהו מוסר, כל אחד ישמח להטיף אותו לשכנו. ככל שהדעות של הקבוצה קיצוניות יוצר, כך היא מטיפה ביתר שאת.

אני כנראה קניבל, כי אם אכילת בני אנוש הייתה חוקית, המוסר לא היה עוצר בעדי. אני מציע לכל אלה שאומרים לי לא לאכול בשר, דגים ומוצרי חלב, תהיו בבקשה עקבים ותציעו את גופכם כאלטרנטיבה לקרנוורים שבינינו. כך נוכל גם להמנע מאכילת חיות מסכנות וגם נפתור בעית צפיפות אכלוסין. בינתיים, עד שזה יקרה, אני הולך להתענג על Canniballisimo של להקת Soul Enema שהיא, תחזיק חזק, להקה ישראילית!

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

זה חג זה?

69

הסתיים החג האזרחי היחידי שיש בארץ – יום העצמאות. מזה שנים אני מרגיש שאני לא מחובר לחג הזה. זה מתחיל ביום השואה, אני עומד בצפירה וחושב על האנשים שמצאו את מותם במלחמת העולם השניה. אני מרגיש עצב עמוק. עובר שבוע ואני שוב עומד, הפעם אני חושב על כל החיילים והאזרחים שנפלו למען מדינת ישראל, אבל בסוף הצפירה אני תופס את עצמי מחטט באף. עוברת פחות מיממה ואני שוב עומד, אבל הפעם אני לא חושב על כלום… כי נמאס, כי אני תקוע בפקק, כי עלי לקנות בשר, שתיה ופיתות. עוברות שעות ספורות והמוזיקה ברדיו משנה כיוון באופן חד משירים עצובים לשירי שמחה והמונים דוהריים מבתי קברות לבמות שבמרכז העיר. לא, לא באמת. אני לא מאמין שאנשים שאיבדו את יקריהם ו"בילו" את יום הזכרון בבית העלמין, הולכים למסיבות יום העצמאות. הם נשארים בבית, לבד או עם חבריהם, מנותקים מהחגיגות הפרועות והמנוכרות שמשתוללות בחוץ. עם זאת, רוב העם (וגם אני) לא הולך לטקסים ביום הזכרון, במקום זה, עם ישראל יוצא מידי חובה כשעומד בצפירה. אז יאלה בלגן! פטיש מתנפח, ספרי קצף וסטטיק ובן אל. מסביבי רבבות ילדים שרואים בחג הזה הזדמנות מצוינת להתנהג בברבריות והוריהם העסוקים בעיקר בלא לאבד את ילדיהם בתוך ההמון. אני עושה סיבוב וחוזר הביתה לישון. בבוקר למחרת אני קם כדי לבלות שלוש שעות בתוך האוטו בזחילה איטית לבסיס תל נוף ולבסוף מגלה ששלוש שעות בפקק זה לא מספיק בשביל להכנס ולראות את המטס. אני מסתובב ונוסע בחזרה הביתה, מעמיס מנגל ומבלה עוד שלוש שעות בחיפוש אחרי פיסת דשא פנויה שעליה אפשר לנפנף ולדחוף שישקבב לתוך הגרון. לבסוף אני חוזר הביתה עם כאבי בטן ומבטיח לעצמי ששנה הבאה אני לא יוצא מהבית.

אז מה יש לנו בחג הזה? הרבה עצב ושכול משולב עם המון שימחה ואוכל, אבל בעיקר יש בחג הזה מעט מאוד גאווה. לדעתי דווקא הגאווה הלאומית צריכה להיות התחושה המרכזית ביום העצמאות. קשה להסביר למה התחושה הזאת חסרה. אולי חסר מצעד צבאי, אולי תהלוכה של וטרנים, אולי שיחזור של קרבות וארועים היסטורים של הישוב היהודי, אולי טקסים חגיגים שלא מרוכזים רק בהנצחה של הנופלים. לא יודע, אבל אני לא מרגיש גאווה בחג הזה, נקודה.

אני שם אוזניות ומדליק "התקווה" בפול ווליום, אבל לא את ההמנון הלאומי שלנו. לא, כי גם ההמנון שלנו מלא בבכי ובתחושת גלות. במקום זה, אני שם את "התקווה" של דניאל זמיר שגורמת לי להרגיש גאווה שיש בארץ שלנו מוזיקאים כמוהו. הוא בחר לגור בארץ, למרות שהיה יכול לבנות לעצמו קריירה מפוארת בחו"ל. סוף סוף, קצת גאווה בחג הזה.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

חיל פושטקים.

pushtakim_logo-01_250כפי שהבטחתי לפני חודש, אני מפרסם כאן שיר נוסף של הלהקה שלי – "חיל פושטקים". ההופעות בקרוב. אתם מוזמנים להרשם לעמוד הפייסבוק של הלהקה ולעקוב אחרי העדכונים. https://www.facebook.com/helpushtakim

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

חג חרות.

YIDcore

חרות היא דבר מסובך. אנחנו חושבים את עצמנו לאנשים חופשיים, מתפארים בזכויותינו, אבל לא יכולים לתקוע נוד כשבחדר יש אנשים נוספים. יותר מזה, אנחנו מוותרים על הזכות הבסיסית של הגוף לשחרר גזים ולא מרגישים מקופחים.  זה פשוט נראה לנו… בסדר. אני לא מכיר אף אחד (חוץ ממני) שמוכן לצאת ולהפגין מול הכנסת עם שלטים כמו "חופש לנוד", "עדיף בחוץ מאשר בפנים" ו-"מתווה הגז בתחת שלי". הסיבה לכך היא כי החופש שלנו הוא לא דבר אבסולוטי, אלא הוא מוגדר ומושפע ע"י גורמים רבים. החל מחוקי המדינה, נורמות של חברה וקבוצות שונות שאנחנו משתייכים אליהן וכלה בפסיכוזות היומיומיות ששורצות לנו בראש. במילים אחרות חופש הוא מאוד אישי וסוביקטיבי.

לא משנה כמה חופש וחרות יש לנו, זה אף פעם לא מספיק. כי ככה אנחנו – אף פעם לא מספיק לנו. אז אולי בחג הזה נשנה קצת את הגישה ונסתפק במה שיש? אם יש לך בת זוג שאפשר להתרווח איתה על הספא מול הטלוויזיה, להניח את הראש על כתפה ולתקוע נוד – דיינו.  אני מצרף לפוסט זה שיר "דיינו" בעיבודה של Yidcore, להקה אוסטרלית שמבצעת שירים יהודים וישראליים בסגנון פאנק. הם היו שלוש פעמים בארץ ואם ראית אותם, אז אתה בר מזל כי הם אינם קיימים יותר.

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן

חייזרים באים.

TheBerzerkerאתה זוכר סרט MIB? בסרט החייזרים לבשו צורה של בני אדם ונטמעו בתוך האוכלוסיה, זוכר? בזמן האחרון אני חושב שהסרט היה דוקומנטרי. אני רואה חייזרים על הכביש שמשחקים CANDY_CRASH תוך כדי נהיגה, חייזרים ברחוב, שלובשים גרביים עם כפכפים, חייזרים בחנויות שמעמיסים עגלות עם קופסאות של חומר משמר וצנצנות של צבע מאכל. אבל אם יש מקום אחד שנמצא בשליטה מוחלטת של החוצנים, זה דואר ישראל.

אני מגיע לדואר להעביר בעלות על רכב. התור מתחיל מחוץ לסניף. אנשים עומדים בסבלנות, גם אני. עוברת חצי שעה ואני ניגש לדלפק. מאחורי הזכוכית יושבת אישה זקנה וממלמלת משהו. הרמקול שלה לא עובד ואני בקושי שומע. מבקש להגביר. "לפניך כולם שמעו" – היא אומרת לי. אני מתחיל להרגיש סלידה ממנה. אני מושיט לה מסמכי העברת בעלות. היא שוב ממלמלת: "העברת בעלות… הרכב …ממושכן". אני פונה למוכר: "ממושכן?" "מה פיתאום?" – הוא אומר – "הרי אתה מכיר אותי". אני באמת מכיר אותו, אבל אם הזקנה אומרת שהוא ממושכן… הזקנה: "אתה רוצה להוציא דוח מישכון?". אני משלם 60 ש"ח ומקבל דוח מישכון. הרכב לא ממושכן. "אבל אמרת שהוא ממושכן". "לא, רק שאלתי אם אתה רוצה לבדוק אם הוא ממושכן". יש לי בחילה מהזקנה הזאת. עכשיו צריך לשלם על העברת בעלות, אני רושם צ'ק. היא מסתכלת עלי, מחכה עד שאסיים ואז מפליצה: "לא מקבלים צ'קים, רק מזומן". אני רותח: "אבל באתר הדואר רשום שאפשר לשלם עם צ'ק". "אני לא אחראית על אתר הדואר". "אז על מה את אחראית?". "אתה משלם או לא? אתה מעכב את כל התור!" – היא לא ממלמלת יותר, להפך, את המשפט האחרון היא אומרת בקול צלול וחזק כך, שכל התור ישמע. כולם מסתכלים אלי, הם מחכים כבר מעל חצי שעה ועכשיו זאת אשמתי. כן, אשמתי, לא של דואר ששם בקבלת קהל חייזרית מטומטמת ואיטית אלא אשמתי, כי אני מסרב להשלים עם השירות הגרוע ולעזוב בשתיקה. בחור מהתור: "שלם כבר, אתה מעכב את כולם". אני מרגיש שאני מאבד את זה: "לך תזדיין , אני אעמוד פה כמה שבא לי". הוא: "יש לך פה גדול יותר ממה שאתה". אני מאבד את זה לגמרי: "יש לי עוד איברים גדולים מאוד שאתה יכול למצוץ אותם!". הוא מתחיל לנוע לכיווני ו… אני מסתובב, שם כסף על הדלפק ומאחל לכלכם לקבל שירות כמו שאני קיבלתי. כשאני יוצא מהדואר אני מבין שאם החוצנים רוצים להרוג אותנו הם לא צריכים נשק מתוחכם או פלישה מתוקשרת, הם פשוט יסדרו אותנו בתור לבית מטבחיים ואם מישהו יתנגד להיכנס הם יצעקו: "כנס כבר, אתה מעכב את כל התור!" והעדר מאחורה ישאג: "כנס כבר, אל תעכב!"

להערכתי נשארו לנו שנים בודדות עד שהחייזרים ישתלטו לגמרי על כדור הארץ (או לפחות על ארץ ישראל). דרך אגב, אם אתה לא מאמין בקיומם של חיזרים אז הנה הוכחה: NASA קיבלו לאחרונה שידור מגששית JUNO עם מסר מין החלל החיצון. הם לא מפרסמים אותו כדי לא לזרוע בהלה, אבל לי יש קשרים אז אני מפרסם אותו כאן.

 

אם אתה לא רואה וידאו תלחץ כאן